מלחמה בין מדיטציה לטאי צ'י

מאמרים נוספים | הדרך הדרומית


יום רביעי 14 לנובמבר 2012 , סיימתי זה עתה שיעור טאי צ'י.
 
האנשים שנכנסים לשיעור מדיטציה מספרים: "שמעתם –התחילה מלחמה !!!"
יש מתח באוויר. אנחנו עומדים בשקט ,הולכים בשקט ,יושבים בשקט....
מקשיבים לקול ה"בומים" של היירוטים והנפילות.... לקול המטוסים החותכים את השמיים...
 
היום הגיעה תלמידה חדשה, רואים עליה את אי השקט –היא נתקלת בקשיים רבים בעמידה, מתיישבת ואז ... אחרי כחצי שעה אנחנו שומעים נפילות של טילים...
היא קמה ועוזבת את החדר...
אנחנו נשארים לשבת.
 
השיעור נגמר, שיחה על בודהה שהתחיל לגייס סנגה.... אחת המשתתפות מספרת שחתנה, טייס גוייס גם הוא אבל לסנגה אחרת....
החדשה שעזבה מתקשרת אלי אחרי השיעור וחולקת את תחושת החרדה להוריה שגרים בבאר שבע ואת פליאתה איך לא שמענו את הנפילות ולא זזנו כלל.....
 
עדיין לא ברור מה קורה, אין פרטים אך בהחלט יש מתח רב באויר.
מידי יום אנחנו שומעים יירוטים ונפילות.... בין לבין אני חש שאני זקוק ליותר זמן אימון, ליותר נשימה גם אצלי נבנה מתח, כמו שריון שמתקשה וחונק.
ביום שישי מגיעים תלמידים לשיעור. הפעם כבר יש מידע ברור – אנחנו במלחמה.
אנשים מגיעים לשיעורים וטיפולים מבאר שבע ,מיתר ,עומר ,להב. אצל כולם יש מתח בגוף – הרבה יותר מתמיד. התנועה שבד"כ מרככת כאילו קפואה ואני נאלץ להוריד את התרגול לאדמה, כדי שאנשים יוכלו באמת להרפות...
 
במהלך כל השבוע אנחנו מתחילים כל שיעור בסריקת מתח של הגוף. בודקים איפוא אנחנו מרגישים ואיך מרגישים שם. בסוף התרגול חוזרים לסריקה ומגלים להפתעתנו שאפילו שעה של תרגול יכולה לעזור במקצת ל הוריד את מפלס המתח, לתת אויר, לאפשר התמודדות.
 
יום רביעי 21 לנובמבר, מגיעים אנשים לשיעורים, אני מספר את הסיפור על "הדרקון אפרים והאביר יששכר לב זהב" שמחליטים לבטל דו קרב ולשתות קפה יחד במקום....
 
אני מביע משאלה שאולי זה יקרה גם אצלנו ובקרוב.
השיעור נגמר סביב שמונה וחצי.
 שתי דקות אח"כ –אנחנו מתבשרים יש הפסקת אש...
ואז
שוב , בומים.
אבל ,יש הפסקת אש.....
 
יומיים אחרי, טיפולים ,שיעורים כרגיל.
מלחמה ? "מזמן מזמן לא הייתה כאן...". כאילו היו לנו כאן 100 שנים של שקט. כל המתח הוטמן עמוק וכולם חוזרים לשיגרה.
מחכים לסבב הבא.
 
אני נותר, פעור פה עד כמה הזיכרון שלנו קצר ! איך זה שאם לא נפגענו ישירות, אנחנו מיד חוזרים למציאות הרגילה, כדי לשרוד- לפחות עד לסבב הבא.
והשאלה שעולה בי ואין לי תשובה עליה:
למה אנחנו לא מצליחים לצאת מהבור וכמו נרקומן חוזרים מחדש ל" סם האלימות" תמיד מוצאים ב"אחר" את כל הסיבות למה צריך להמשיך ולזרוע סבל ,פחד ושנאה בלבבות הרכים של ילדינו –גם בשדרות וגם בעזה.
 
גם אני רוצה לקוות ש"יהיה טוב", גם אני רוצה לקוות שאולי פעם נוכל לשכוח מהכול ולהתחיל דף. הייתי שמח אם לפחות הילדים שלי יוכלו לגדל את ילדיהם בלי התמודדויות כאלו.
 
מי ייתן וכולם יחוו אושר ומה שמביא איליו,
מי ייתן וכולם יחיו חופשיים מסבל וסיבותיו,
מי ייתן וכולם לעולם לא יופרדו מברכה נטולת עצב,
מי ייתן וכולם יחיו בשוויון, ללא דעה קומה, היצמדות ,תשוקה וכעס.
 
 

מאמרים נוספים | הדרך הדרומית
2003-2009 © הדרך הדרומית | עיצוב, בנייה וקידום האתר ע"י עומר טל - הקמת אתרים