דממה והתבודדות / מרגוט אסטרוב

מאמרים נוספים | הדרך הדרומית

במקום בו המילה נחשבת כמקודשת, ככלי שעדיין רוטט ברעד הראשוני של בריאה קדומה, שם גם הדממה נחשבת כמאגר של עוצמה רוחנית. במקום בו מתנוון ערכה של המילה כשהיא הופכת לכלי נשק זול ומטבע שחוקה, שם אובדת המשמעות הפנימית של הדממה. אנחנו באמת חיים בתקופה של אינפלציה מילולית מדהימה, ואין דבר המצביע על כך יותר מאשר סלידתנו מדממה ושקט, ההופכת לעיתים לפוביה של ממש. האימא הממוצעת בתרבותנו דואגת מאוד כאשר בנה מעדיף רגעים של התבודדות ומחפש דרכים של שקט.


 
אינני יכולה לסכם פרק זה על המילה ועוצמת הריפוי המאגית שלה כפי שתפשוה הילידים של אמריקה, מבלי לציין את קשריה עם העוצמה היוצרת הטמונה בדממה והתבודדות.
במקום בו המילה נחשבת כמקודשת, ככלי שעדיין רוטט ברעד הראשוני של בריאה קדומה, שם גם הדממה נחשבת כמאגר של עוצמה רוחנית. במקום בו מתנוון ערכה של המילה כשהיא הופכת לכלי נשק זול ומטבע שחוקה, שם אובדת המשמעות הפנימית של הדממה.
 
אנחנו באמת חיים בתקופה של אינפלציה מילולית מדהימה, ואין דבר המצביע על כך יותר מאשר סלידתנו מדממה ושקט, ההופכת לעיתים לפוביה של ממש. האימא הממוצעת בתרבותנו דואגת מאוד כאשר בנה מעדיף רגעים של התבודדות ומחפש דרכים של שקט.
 
הגישה של האינדיאני לצורות השונות של התבודדות ודממה הנה שונה לחלוטין, והחינוך לדממה ואיפוק הינו חלק מהותי במערכת האימון של הילד.
אומר הצ'יף האינדיאני של שבט הלאקוטה 'הדוב הניצב':
 " התרגול מתחיל בכך שילדים לומדים לשבת בשקט וליהנות מכך. מלמדים אותם להשתמש בחוש הריח שלהם, להתבונן להיכן שלכאורה אין מה לראות ולהקשיב בדריכות למה שהוא לכאורה דומם".
 
ושוב,
אופני התנהגות מוחצנים וקיצוניים נחשבו כלא רציניים, והפטפטן נחשב גס וקל דעת. שיחה לעולם לא התחילה בבת אחת, בצורה חפוזה. איש לא נחפז לשאול את שאלתו חשובה ככל שתהיה, ואיש לא נחפז להשיב.
המתנה, המיועדת למחשבה הייתה הדרך האמיתית להתחיל בה ולנהל באמצעותה שיחה. הדממה הייתה מלאת משמעות עבור הלאקוטה..... גם בעת הצער, המחלה והמוות או סבל מכל סוג, ובנוכחות הנשגב והעילאי- דממה הייתה אות של כבוד רבת עוצמה. יותר ממילים הייתה הדממה עבור הלאקוטה.
ההערכה הרבה לדממה הייתה כרוכה בהעדפה של איפוק ומתינות בכל התחומים.
 
הרמת קול נחשבה לסימן של נחיתות. מריה כואנה, אשת פאפגו, סיפרה לאנתרופולוגית רות אנרהיל:
"אבי דיבר אלי תמיד בקול רך. כך אנשינו דיברו תמיד לילדים, כה נמוך ובשקט עד שהילד היה חושב שהוא חולם.... אך הוא לעולם לא היה שוכח את מה שנאמר לו".
העיוות חסר הרחמים של המילה בידי האדם הלבן, היה כך נראה, נפוץ עוד בימים שהאבות הישועים החלו בפעולה מיסיונרית בין אדומי העור. כאשר האב פאול לה ג'ין מתאר את רשמיו הראשונים בקרב האינדיאנים, הוא מדגיש במיוחד את העובדה שהם אינם מדברים כולם ביחד כי אם איש איש בתורו, תוך הקשבה הדדית סובלנית. זוהי גם הסיבה לכך שהוא העדיף לגור בקרבת "הפרימיטיביים" ולא בחברת בני ארצו שלא יכלו לשתוק לרגע אחד.
 
אחת הסיבות לכך שהאדם המודרני ככלל, נמנע מדממה, התבודדות ומדיטציה בקפידה רבה כל כך, טמונה ללא ספק בפחד המאיים עליו כאשר עליו להתייצב בפני הריקנות של עולמו הפנימי. הוא מעדיף להתמכר לסמים של רעש, מהירות ועסקנות שמחסנים אותו מפני החיזיון המסחרר של ריקנותו האין סופית שהיא נשמתו ושמיו.
 
אך בעולמו של האינדיאני לא היה מקום לריקנות. לא היה חפץ מסביב לו שלא היה חדור רוח ואדמה ,עץ, ואבן, ומרחבי השמיים היו מאוכלסים באין ספור ישויות על טבעיות ונשמות נודדות של המתים; ורק בהתבודדות מרוחקת במקומות נידחים, בחשכה המגינה של הלילה, שוחחו עימו הקולות של הרוח והוא הטה להם אוזן.
 
 מתוך: השרף המכונף- אנתולוגיה שירה ופרוזה של האינדיאנים באמריקה ( ג'ון די קומפאני 1972)

מאמרים נוספים | הדרך הדרומית
2003-2009 © הדרך הדרומית | עיצוב, בנייה וקידום האתר ע"י עומר טל - הקמת אתרים