צוואר תפוס וצ'י קונג

מאמרים נוספים | הדרך הדרומית


 ‏22 יוני 2012

צוואר תפוס....
אתמול אחרי המון שנים שזה לא קרה, הרגשתי לאט לאט איך אני מתאבן והופך לפחות ופחות תנועתי. הרגשתי כאילו תקעו לי מוט ברזל בעמוד השידרה העליון ולעבר השכמות, כאילו צלבו אותי.
 
אני חושב שהביטוי "צר אופקים" הומצא על ידי מישהו עם צוואר תפוס או על  ידי אחרים שלא נכנסו לאופק הצר שלו...
כל פעם כשפתאום יש הפתעות בחיים אני מנסה לקחת אותם כשיעור. למשל עכשיו, השיעור הוא איך מרגישים מטופלים שלי שמגיעים, איזה חוסר אונים, איזו תלות אנו יכולים לפתח בתרופות ובאחרים.
 
ניסיתי לשחזר איפוא זה התחיל. כבר כמה ימים הרגשתי נוקשות בשרירים אבל הצלחתי לתפקד איתה ולרכך אותה באמצעות תרגול. לפני כשבוע דאו ואני יצאנו לשטח לאימון. היינו עייפים ואחרי שעשינו הרפייה עמוקה מתחת לעץ התאנה שלנו, אני ניסית גם לשבת למדיטציה ודאו "בדק" עד כמה אני רציני בעניין...
 
אח"כ עשינו אימון טאי צ'י ומכיוון שדאו הרגיש שזה מספיק לו  אחרי פעם אחת של הקאטה, הוא החליט להתיישב לי על הכתפיים בפעם השנייה. זה היה מאתגר בחלק מהצעדים לעשות קאטה עם ילד בן 9 על הראש !
לקראת הסוף נעתי קדימה מחוץ לצילי, ודאו כמעט איבד את שיווי משקלו, כדי שלא ייפול התקשיתי והרגשתי מתח פנימי בעמוד השידרה, אך הגב לא נתפס...אז, אלא אתמול !
 
תחושת חוסר האונים שאפילו כדור נגד כאבים ודלקת כמו ארקוקסיה בקושי מגרד לכאב ולמתח, הובילה אותי לבחון בעצמי את תרגיל מס 4 בצ'י קונג שמונת מטווי הריקמה.
אחרי כמה שעות של רביצה , הצלחתי בקושי להרים את עצמי לישיבה. בעדינות ובאיטיות בחנתי את המגבלה הרבה של הצוואר לנוע מצד לצד. יכולתי להרגיש את הכאב בצוואר ובכתפיים, מקיף מסביב את השכמות ויורד מתחת לזרועות בתי השחי ועד מתחת לעצם הבריח. כל נשימה חשפה מחדש, את הגבול הצר שבין כאב לכאב. בהתחלה בקושי יכולתי להניע את הראש, כמעט שרק המחשבה נעה, ניסיתי לא לוותר לרצון לחזור ולשכב ולעייפות הגדולה ככול שהמשכתי לתרגל. אחרי כ- 10 דקות יכולתי לשים לב שהטווח בין כאב לכאב גדל ויש "חיים" בין גבולות הגזרה של הכאב. האמת שכך הרגשתי פיזית ולא חשבתי כמה המשפט האחרון הולם נכונה את המצב שלנו לאחרונה בארץ , לפחות בגזרה הדרומית.
 
הרשיתי לעצמי להוסיף את תנועת הידיים, כשאני עדיין בישיבה. שוב גיליתי רזולוציה חדשה של כאב שבתוך הכאב. המרידיאנים הסינים הפכו להיות תחושה מוחשית ברורה ולא עוד קוים מצויירים על מפות עתיקות. גם כאן אחרי כ 10 דקות היטשטשו גבולות הכאב והרשיתי לעצמי לעצור בזויות שבהן ראיתי, הרגשתי ושמעתי את הכאב מדבר איתי. "רק להיות", בתיאוריה זה קל, אך כשפתאום יש כאב קיצוני- כמה זה מאתגר.
 
כשנשארתי והקשבתי למקומות הללו ,לפתע הם נפתחו והזמינו את הידיים לעזוב את תבנית התנועה הקבועה והמוכרת, ולרחף מעל המקום הכואב וכאילו לתקשר עם המידע הכלוא ברקמות שעוטפות אותו. לא יכולתי לקרוא לזה בשם, לא רייקי, לא הילינג, לא שום דבר שאפשר לכנותו בשם. פשוט הקשבה טוטאלית מה הגוף שלי מבקש עכשיו. התהליכים היו מהירים ומפתיעים וחיזקו אותי להמשיך באימון.
בשלב הבא עברתי לעמידה והתחלתי לעשות את תרגיל מס' 4 במלואו בעמידה. גם כאן, גיליתי שמה שהגדרתי בישיבה כחופש תנועה הוא עדיין מגבלה. המשכתי עוד  כ- 10 דקות.  כ-  40 דקות הפרידו בין נכות מוחלטת לבין תחושה שהכול בר שינויי. גם תחושת הקיפאון והתפיסות שהייתי בה.
 
עכשיו יום שישי אחה"צ, עדיין תפוס אבל כבר אחרת. יש תחושה שזכיתי בחיי ללמוד לעשות טרנספורמציה של תחושות, רגשות. אפילו מצליח לשבת מול המחשב ולכתוב לכם כמה מילים לפני שהשבת באה.
 
אחד הדברים שתרגול מעלה הוא קושי. הרבה בוחרים לוותר לקושי, ללכת לחפש "אקמול" לקשיים. אלו שמתאמנים לעומק וחוקרים את הקשיים שעולים בהם לומדים להעריך את החיים על מה שמביאים, על המגבלות שלהן, על השינויים שקורים ועל הקשר בין כל הדברים. זכיתי להכיר מורים ותלמידים רבים וטובים שלימדו אותי הלכה למעשה שאם רוצים להצליח באימון צריכים שלושה דברים : להתאמן, להתאמן ולהתאמן....
 
מוקדש באהבה לכל התלמידים והמטופלים שלי, ובמיוחד לאלו שהפסידו היום שיעור או טיפול, לגידי שאני מקווה שיוכל להפיק מזה הקלה בכאב, לכל מי שאי פעם הגיע או יגיע לחוסר האונים של כאב ולאילאיל המצליחה לטפל גם בי וגם בכל ענייני הבית בהצלחה רבה.
 
איל

מאמרים נוספים | הדרך הדרומית
2003-2009 © הדרך הדרומית | עיצוב, בנייה וקידום האתר ע"י עומר טל - הקמת אתרים