אתה בחרתנו והדרך עודנה הולכת

מאמרים נוספים | הדרך הדרומית


והדרך עודנה הולכת
"כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים ושבת קודשך באהבה וברצון הנחלתנו".
 
כאשר בכפר קטן בהודו, קמה אשה בבוקר, ניגשת אל המזבח הביתי הצנוע, קדה לפני פסלו של קרישנה המחלל, רוחצת אותו בחלב וגהי, מעלה לפניו קטורת ומגישה לרגליו מנחת פרחים ואורז, ושוב קדה... – זהו האל שלה, הפרטי, הטוב מכולם, הקרוב מכולם. היא אוהבת אותו בכל לבה, והוא – אוהב אותה, מקשיב לה, מלווה את רגעי חייה.
ובבית השכן עשוי לשכון פסלו של אל אחר, אולי קרישנה התינוק דווקא, ואולי תהיה זו דֵווי.
המסורת ההינדית מאפשרת כל, מחבקת כל. אפילו הבודהה המורד נאסף לתוך חיקה הרחב של אמא הודו כגלגול נוסף של וישנו...
 
במעמד הר סיני כפה, כך אומרים, השם אלהי צבאות את התורה על עמו – הר כגיגית. כיצד? הפך עליהם את ההר – העצום, הנורא, הדחוס חומר – ומסתבר שתוכו ריק, כגיגית – הפך עליהם ותבע – במילים? ברמז מובן לכל? – קבלו עליכם תורתי שאם לא תהפוך הגיגית, ההר ההפוך – לקבר.
 
"אדני אדני אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת...", בחר לו עם ואבוי לו לעם אם יסרב לבחירה.
אבוי לו גם אם יקבל. עול המצוות אשר הוטלו בהר סיני והלכו והתגברו והתעצמו מאז ועד היום, יש בו כדי להטיל אימה; ונחמה ואמת.
מהי מצווה? האם היות מִצווה משמעו בהכרח קיומו של מְצווה? האם דורש העול הזה הדדיות – האם עלי להכיר בקיומו של המְצווה כדי שאחוש מצוּוה, או שמא קיימות המצוות מאליהן, נובעות כפי שהן ממקור אמת מוחלטת, אינן דורשות מערכת יחסים אישית?
 
כאשר גבר עלי האימון ביוגה, כאשר נשאבתי לתוכו כאילו הוא המובן מאליו, לא שאלתי "מי אמר" שכך צריך ולא האם בחירה בידי ובמה בדיוק אני בוחרת. קודם בא האימון ואחריו, שנים ארוכות לאחריו, השאלות – וכשהן באו, מפי אחרות הן באו ובי לא נזקקו לתשובה.
האם זה משמעו של "נעשה ונשמע"?
ואם כך – מי הוא שבוחר? האם השם אלוהי ישראל חיפש לו עם, או שהקשר היה שם, מקדמת כל הדורות, טבוע בהוויה – הוויית השכינה והוויית ישראל? ובעת ההיא, שעה שנארג הקשר לכדי מימוש, הוטבעו בו צורות, הבנות אנושיות של דבר מה חסר צורה ושם – ייחוד שם הקדוש ברוך הוא בעשיה ובמילה: המצוות.
אמונה נתפסת כחלק מיסודות האימון. אין כמו העברית לצייר את הקשר המהותי באותיות עצמן. אין אנו נדרשות בהכרח לאמונה במישהו או במשהו.
אמונה חסרת מושא, דבקות של אהבה ללא אהוב.
 
מה משמע "ושבת קודשך באהבה וברצון הנחלתנו"? האם שבת היא מנחת אהבה ורצון טוב? עם ישראל במדבר, אבוד מרחק רב מכל יישוב במרחב צחיח, חם ויבש ביום וקר בלילה... והנה הם מקבלים שבת. אסור להרחיק לכת ממקום המחנה, אסור לקושש עצים למדורה, לא כל שכן להדליקה... יום מנוחה "לה'" – ולעמו לילה של קור ויום של הגבלה? כן, אוכל ניתן להם – יש ללקטו בשישי "לחם משנה", והוא נשמר מתולעים עד אור לראשון – אבל נותר קר...
 
"'ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבׁת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה' (בראשית ב, א-ג)
 
על שום מה חזר הכתוב ושנה שכלה הקדוש ברוך הוא ביום השביעי ממלאכתו? ללמדך שראשונים החלו כלים המים וארץ מעצמם. שעד אותו היום היו עומדים ומתקיימים. הגיע היום השביעי, סדקים ניתנו בהם והם הולכים ונשברים.
נבהל הקדוש ברוך הוא ופסק ממלאכתו. אמר בלבו: 'עד מתי אני בורא את אלה, והם הולכים להם ומתכלים מעצמם?'
ישב במקומו, שנאמר 'וישבׁת ביום השביעי', והתבונן בכל מה שאמר עליו שהוא טוב ומה שאמר עליו שהוא טוב מאוד.
ראה שכל בריאה ובריאה שברא היא טובה והיא מתכלֵית, וכל מעשה ומעשה שעשה הוא כלֶה והוא טוב, והיה צר לו עליהם וצר לו על עצמו. ביקש עצה כיצד לשמור ולתקן עולם שברא, שהולך ושב לו לתוהו ובוהו, עד שמצא.
 
מהו אותו הדבר שמצא? שהמציא את הקידוש, שנאמר 'ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו' (בראשית ב, ג). אמר: יבואו ברכות וקידושים ויראה כל דבר ודבר וכל מעשה ומעשה שיש בעולם, צד חיוּת שבו וצד טוב שבו, ועל ידי שנזכר בו אותו הצד, נתחזק אותו הדבר ונתחזק אנחנו בעצמנו, ותתעכב במשהו כליה שבעולם, ויתעכב במשהו כליון שבנפשנו. ועל זה נאמר 'שבת וינפַש' (שמות לא, יז)."
(תמר ביאלה, בתוך דרשוני – מדרשי נשים, עמ' 27)
 
 
היום, בין אם אנו חיים על פי ההלכה ובין אם לא, אנו תופסים את השבת כזמן ומקום של מנוחה, שמחה, אוכל טוב, עונג... לחלק מאיתנו היא גם מקום של התעלות הנפש וקדושת הרוח.
אבל אז, במדבר, בזמן ובמקום שבו ניתנה לעם ישראל – מה היה פשר הדבר? מה אומר לנו הקב"ה, מה אומר לנו נביאו האחד משה, על מהות השבת, על מהות הקודש?
אני תוהה האם לא היה זה הכרחי להגביל את החול על תענוגותיו, כדי שיתגלה הקודש; והאם הדרישה לשהיה במקום אחד ולהעדר אש – שמשמעו העדר חימום והעדר בישול – יש בה כדי לרמוז על עקרון יסוד של התקדשות.
ועוד אני תוהה מה עשינו לה לשבת במהלך הדורות – בפרשנות המדקדקת לאין סוף בפרטי אבות מלאכה ובנותיה ובקישוט הבארוקי כמעט שבא להדֵר במצוות שבת ולהעצים את עונג השבת.
 
רוח השם מרחפת על פני המים. עולם ומלואו תוהו ובוהו, דבר אינו מובחן, אפילו אור אין שם כדי לראות. רוח השם מבקשת צורות, מתווי בריאה.
במילים יוצר האל עולם מן התוהו. בקולו הנישא על פני התהום החשוכה הוא מבדיל הבדלות. לצורות קרא אדם הראשון בשם. אנו קוראים להן עולם.
צורה ושם.
בסנסקריט – נמה (שם) –רופה (צורה).
לפי ההסבר מאיר העיניים של אוליביה לווישווה-רופה (אגב תרגומו לאופנישד), משמעותה הראשונית של המילה רופה אינה פילוסופית-אריסטוטלית כפי שקוראים מערביים רבים מבקשים להבין – אלא ציורית, חושנית.
ווישווה(כל)-רופה – משמע, ריבוי גוונים, זוהר אין ספור הצבעים המרהיבים של האור.
לכן, נמה-רופה הוא הצרוף של האופן שבו דבר נראה לעין - מראית-עין אם תרצו – ושל שמו. יפה שהעברית מקיימת קשר בין המילה "צורה" ו"יצור".
 
גם בסנסקריט משמשים מונחי הצורה והשם להבנת תהליך הבריאה, היצירה.
רדההקרישנאן (בתרגומו הוא לאופנישד), מסביר כי השם הוא עקרון היסוד אשר נתפס בתודעה ואילו הצורה היא המעטפת אשר נתפסת בחושים. העולם כולו הוא שם יחיד אשר העולם צורתו; גווני העולם הם צורות אין-סוף.
 
עם כניסת השבת אנו מקבלות אותה בהדלקת נר.
מאוחר יותר, לאחר תפילה ושירה, בהסבנו אל שולחן האוכל שמזבח מעט הוא, אנו מקדשות על היין – זיכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קדש, זכר ליציאת מצרים – כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים...
ועם יציאת השבת אנו נפרדות ממנה ביין, בבשמים ובאור הנר; ומברכות – שהבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים.
מעניין כי על מזבח השבת מונח מזון ואילו על מזבח החול מונחים בשמים. האם המנחה מוקרבת בליל שבת ואילו "ריח ניחוח לה'" עולה במוצאיה? האם שבת היא תחום ללא זמן ולכן בה בעת אנו מקבלים אותה לתחומנו ונפרדים ממנה?
בבתים רבים המזמור המושר עם הישיבה לשולחן השבת הוא "שלום עליכם"; מזמור שמילותיו, לפחות באחד הנוסחים המקובלים, מעניינות עד מאד. הוא מתחיל פשוט "שלום עליכם מלאכי השרת... ממלך מלכי המלכים..."; בבית השני "בואכם לשלום מלאכי השלום... ממלך..."; בשלישי "ברכוני לשלום... ממלך..." וברביעי "צאתכם לשלום... ממלך...". מלאכי השלום, שהם קודם לכל מלאכי שרת, באים ממלך מלכי המלכים, מברכים ממנו וגם – הפלא ופלא – יוצאים ממנו בשובם.
אולי אכן שבת – תחום ללא זמן, וללא הבחנת מקום.
 
הֵשל מדבר על היות השבת מקדש בזמן, בשונה ואפילו בניגוד לבית המקדש שהוא מקום מקודש, מקדש במרחב.
אני מרשה לעצמי להציע שהשבת, אכן מקדש בזמן, מפקיעה גם את המרחב מהחול; ובית המקדש – וכל מקדש מעט בכלל – שהוא מרחב מקודש, מפקיע גם את הזמן מזרימתו.
אני חושבת כי כאשר אנו מכוונים עצמנו אל הקודש – ויהא האמצעי אשר יהא – אנחנו מְמלטים פרודות אינסוף מחומרי חיינו המוגבלים; במגע שלנו עם הקודש במקום, בזמן - אנו מתקדשים ובכך מהדהדים את הקודש בחללינו.    
 
"זמן-היות ניחן בתכונת הזרימה. המכונה היום זורם לתוך מחר, היום זורם לתוך אתמול, אתמול זורם לתוך היום. והיום זורם לתוך היום, מחר זורם לתוך מחר".
(ירח באגל טל, זן מאסטר דוגן, עמ' 78)
"אל נא תחשבי כי זרימה היא כתנועת רוח וגשם ממזרח למערב. העולם כולו אינו בלתי משתנה, אינו חסר תנועה. הוא זורם.
זרימה היא כמו אביב. אביב על ריבוי אופניו נקרא זרימה. כשאביב זורם אין דבר מלבדו. למדי זאת בפירוט".
(שם, עמ' 80)
 
אנו, המקודשים, המובדלים מכל העמים - יממה אחת בשבוע מתירים אנחנו לקודש לכסות את פני החול. וגבולות ברורים אנו תוחמים לו - מערב שבת למוצאיו, מנר לנר, מברכה לברכה. השפע האין סופי אינו מותר בחיינו אלא בתוך גבולות ותחומים. צורה אנו מטביעים באור אינסוף.
לרובנו, המוחלט כואב מדי מלהיות אור, מלחוש אושר.
 
"האם את מאושרת?" - שאלה שמעטות מהינות לשאול.
לא מה העניינים, לא מה קורה, לא איך הולך, אפילו לא איך אתה מרגיש; האם אתה מאושר? שאלה שנובטת בלב ההכרה הדואגת, שאלה שיורדת חדרי בטן.
איך לומר לך, השואלת, כי האושר צורב הוא ככאב? כי לכלי מוגבל, אטום וגס כמונו, אור אינסוף יכול שיכה בסנוורים, שיכה בחשכה? כי כשהכלי אינו מוכן, קודש נדמה חטא או עוול, כי כשהעיניים אינן בהירות דיין, אחדות נדמית בדידות אין-קץ.
אני רוצה לומר – כן, אני מאושרת. מאושרת ביכולתי לראות את הצורות, מאושרת ביכולתי להיות עיוורת. אני מאושרת שיש דרך ללכת בה, שיש חברותות שנפרשות על פני מרחבי הזמן והמרחב; ושבעיצומו של יום יש בדידות שאין לשאת, שאין ממנה מוצא אלא אחת – אלא האחד.
 
"כאשר הכול הוא עצמיותו של אדם, מי שם לאדם לראות ובאיזה כלי? מי שם לאדם להריח ובאיזה כלי? מי שם לאדם לטעום ובאיזה כלי? מי שם לאדם לברך ובאיזה כלי? מי שם לאדם לשמוע ובאיזה כלי? מי שם לאדם לחשוב עליו ובאיזה כלי? מי שם לאדם לגעת בו ובאיזה כלי? מי שם לאדם לתפוס ובאיזה כלי?
באילו כלים יכול אדם לתפוס אותו, שדרכו הוא תופס את העולם כולו?
על אותו העצמי אין לומר אלא 'לא-כך, לא-כך'. הוא אינו נתפס משום שאין לאחוז בו. הוא אינו נכחד משום שאינו נתון לכליה. דבר אינו דבק בו משום שהוא אינו דבק בדבר. הוא אינו נקשר ואינו רועד מפחד או סובל פגיעה.
ראי – באילו כלים יכול אדם לתפוס את התופס?"
(שיעורו של יג'נהוולקיה למאיטריי אשתו האהובה, בריהדארנייקה אופנישד, 4.5.15, על פי תרגומו של אוליבייה)
 
"כעת - מי היה שואף, מי היה נושף, אם אותה מהות לא הייתה שם בחלל כאושר, שהלא אותה מהות היא הגורמת אושר. שכן כאשר אדם מוצא בתוך אותה מהות בלתי נראית, חסרת גוף, בלתי מוגדרת וחסרת תמיכה, את המצב-ללא-פחד שעליו יוכל לנוח, הוא הופך חופשי מפחד.
כאשר, לעומת זאת, אדם יוצר מרווח או סדק בתוך (אותה מהות), אזי הוא חווה פחד. ובכן, זהו הפחד שנחווה על ידי אדם שסבור שהוא יודע."
(טאיטריה אופנישד, 2.7.1, על פי תרגומו של אוליבייה.)
 
מהן הצורות שאנו מכיירים בים האינסוף, מהם השמות שאנו רואים בהן – האם אלה כלים למגע ב"מהות אושר", שמא סדקים בשלמות הוויתה? האם שם אחד הוא, רב כינויים, שמא שמות בודדים, שלא לומר אבודים?
 
שמות וצורות - יש שהם מתקבצים למסורת, לדרך; שרשרת המעשים – צורות של גוף, צורות של לב, צורות של תודעה – מסמנים נתיב לשפע לזרום בו.
האם אלו מצוות?
אפשר לומר – בצורות שאנו מתווים בגוף האוכל שלנו, בגוף הפראנה, בגוף התודעה והלב – אנחנו מכשירים את עצמנו לכדי כלי ראוי להכיל אין-סוף.
אפשר לומר – הכלי שהוא אנחנו, בתנועת האימון, מוטבל בים אין-סוף, ובכך מוכשר לשאת אין-סוף. כשהתנועה, חיצונית או פנימית מאד, מחוברת - באחת – אין סוף נובע ממרכז ללא גבול ונשאב אליו, צורה טובלת בים, אובדת באין-גבול.
האימון הוא בה בעת צורה ואין-סוף; תנועה מותווית בקווים קפדנים, משיכות מכחול עזות תשוקה, פורצות תחומין – ודממה יוקדת. 
 
הדרך שנקרתה אל מתחת לרגלי, האימון שאחז בי, מתמשכת שנים, באופנים שאינם תמיד סדורים וצפויים.
עם השנים מסתבר לי כי ההוראה, אשר נובעת לכאורה מן האימון, מהווה למעשה חלק בלתי ניתן להפרדה ממנו. אינני מתכוונת רק למובן השגור, לפיו ההוראה היא חלק מהלימוד במובן הזה שאנחנו לומדות מתהליך ההוראה ומהתלמידות והתלמידים בדרכים רבות. זו כשלעצמה זכות גדולה.
אבל מעבר לכך - החוויה האישית שלי היא שכאשר אני מלמדת אני מתאמנת. אפילו כאשר אני מניחה יד על מישהי בנסיון לסייע, או משיבה על שאלה בענייני הוראה – הדבר ביסודו אינו אלא אימון.
גם ההוראה היא צורה שמתווה תודעה או פראנה או גוף בים האין-סוף. ואם ברות מזל הן – מורה ותלמידה – המגע המשותף בים, מעתיק את הצורה המוטבעת במורה, אל התלמידה.
 
 
"הנכון, אכן; אך גם השינון הפרטי והפומבי של הוודה. האמת, אכן; אך גם השינון הפרטי והפומבי של הוודה. טאפאס, אכן; אך גם השינון הפרטי והפומבי של הוודה. שליטה-עצמית, אכן; אך גם השינון הפרטי והפומבי של הוודה. שלווה, אכן; אך גם השינון הפרטי והפומבי של הוודה...." ועוד ועוד, ולבסוף –
"'דבר לא מלבד השינון הפרטי והפומבי של הוודה' – זו היתה השקפתו של מאודגליה חסר הכאב; שכן זהו טאפאס, אכן זהו טאפאס."
(טאיטריה אופנישד - 1.9)
 
 
כך – על פי תרגומו של פטריק אוליביה לאופנישד. רדההקרישנן מתרגם מעט שונה, וההבדל מעניין – במקום "השינון הפרטי והפומבי של הוודה" מתרגם רדההקרישנן – "לימוד והוראה".
המונחים הסנסקריטים שבהם מדובר הם ראשית לכל סוודיאיה – מילולית, הליכה אל עצמי. מקובל לתרגם סוודיאיה כלימוד או שינון של טקסטים ומנטרות. המונח מוכר לנו מסוטרה II-1 בפטנג'לי אשר עוסקת בקריה יוגה ומסוטרה II-32 אשר מונה את הניימות. כאן הוא מתורגם כאמור ל"לימוד" או ל"שינון פרטי של הוודה".
המונח השני כאן, פרוואצ'נה, בא מהמילה וואצ' – קול או דיבור. הוא מתורגם כאן ל"הוראה" או ל"שינון פומבי של הוודה".
 
במסורת הסנסקריטית, בדומה לזו שלנו - לקול, וממנו לדיבור, כוח בורא ולכן גם מקיים והורס. באופנישד הקול והדיבור גם מקושרים באופן עקבי לחום, לאש.
"כשאדם אוכל חום זה מתפרק לשלושה חלקים. החלק הגס ביותר הופך עצם, החלק הבינוני הופך למיח והחלק המעודן ביותר הופך דיבור."
(צ'אנדוגיה אופנישד, 6.5.3, על פי תרגומו של אוליבייה)
 
טאפאס, יסוד האימון, שבמשמעותו המילולית הוא חום, גם מהותו חום ומתוך כך הוא כוח יוצר ובורא על דרך של הורה הדוגר על ביצים -
"...כוח הקיום המודע אשר שוהה על עצמו ומושך מתוכו, כביכול, בכוח הדגירה המחממת, את הזרע וההתפתחות של כל שטמון בו..."
(The Life Divine, Sri Aurobindo, p.570)
 (וראו גם הערתו של אוליבייה בעמ' 359 לתרגום האופנישד פרי עטו)  
 
אם נחזור לרגע לתרגומו של רדההקרישנן, הרי ה"הוראה" שלו אינה אלא אותו שינון של הוודה, מילות האמת, שכאשר הוא נעשה ברשות הפרט הוא לימוד, וכאשר ברשות הכלל – הוא הופך להוראה.
אם כך, לכאורה לכל הפחות, אותה פעולה ממש מהווה לימוד עצמי כאשר היא נעשית בין האדם ובין עצמו, והיא הוראה כאשר היא נשמעת מחוץ לו.
ההוראה כאן אינה אלא הרחבת הלימוד הפרטי כך שיכלול ולו אדם אחד נוסף.
תפיסה כזו של הוראה נובעת מכך שהמורה אינה מוסרת חומר, אינה מעבירה ידע, במובן השגור של המושג. אין זה ידע "אודות", אין זה חומר לימודי – זהו ידע "את", זוהי הוויית-אמת.
בתהליך הוראה שכזה על המורַה להיות הידע, ולאפשר לתלמידה לגעת בידע דרכה. זו דרישה עצומה. נאמנות עזה לדרך ואיתה חשיפות גדולה - שתיהן הכרחיות, שתיהן כורח אשר נכפה על ההולכת.
על התלמיד בדרך שכזו להיות כמהַ מספיק, בוער באש ממוקדת דיה, כדי להיות כלול באימון של מורהו, כדי לגעת דרכו במה שהוא יודע מתוכו אבל אינו יכול עדיין למצוא ללא תיווך.
תלמידה שאינה בוערת כך, תוכל ללמוד רבות בהנחה שיש לה מורה בעל ידע ויכולות הוראה מעבר להוויה הפשוטה של האימון, אולם הדרך עצמה, עצמוּתה, לא תעבור כך.
 
כלומר, תלמיד/ה שאינה בוערת במקום כלשהו בתוכה להיות לַידע האצור בוודה, תוכל עדיין ללמוד את השפה ואת כלליה ואת יפי השירה המבוטאת בה, אם רק תהייה ההעברה של אלה בטווח יכולתו של המורה.
 
עצם השינון של מילות האמת האצורות בוודה, והכלת התלמיד בחלל השינון, בתיבת התהודה של הקול, יִגע כנראה באופן כלשהו ברבות/ים. אולם היכולת ללמוד תהיה מותנית בכמיהה של התלמיד/ה ובידע ויכולות ההוראה של המורה.
המורה אינה מבקשת כי קולה יישמע; היא מבקשת לעטוף את התלמיד בקול כך שיהא כלול בו עד כדי מגע במקום שבו הוא נוצר ובו מתעצמות בנותיו הראשוניות, חללי התהודה הפנימיים – ואם הקשר מבורך, יגיבו חללי התהודה של התלמיד כחלק מאלה של המורה.
 
אם לומר את הדברים בדרך נוספת, הרי שהדרך, האימון, יכול שתועבר באופנים שונים, אשר המשותף לכולם הוא המגע הבלתי אמצעי עם ההוויה שהיא הדרך. הטכניקה, הידע אודות הדרך, ההיסטוריה שלה, ההקשרים התרבותיים או החברתיים שלה, החיבור בינה ובין מסורות מקבילות, בינה ובין מדעים ואמנויות, ועוד ועוד – כל אלה יכול שיהיו חלק מהלימוד ויכול שלא.
התנאי להעברת הדרך הוא היות המורה אחת/ד איתה והיות התלמיד/ה, מכוח כמיהתה/ו כלול/ה באימון של מורתה.
התנאים להעברת הידע הרחב או הצר שמסביב לדרך, רבים ושונים – וקיומם יהיה תלוי הן בנטיותיה וכשרונותיה של המורה, הן באלו של התלמידה.
 
בימים רחוקים, היה תלמיד מחפש אחר מורו, לעיתים ימים רבים, לעיתים מהלך דרך ארוכה. בבואו לבקש הוראה, היה התלמיד מביא מנחה – עצי בעירה.
יש להניח כי למנחה הספציפית הזו היה טעם מעשי פשוט: השגת חומר בעירה לקיום האש הביתית היתה מלאכה יום-יומית מתישה. אדם המבקש ללמוד וטורח קודם לבקשתו ללקט עצי בעירה מביא למורה מנחה שימושית ובעת ובעונה אחת ממחיש את נכונותו למאמץ המתמיד, היום-יומי שהלימוד דורש; במחווה זו הוא גם מביע את התמסרותו למורה.
עבורי נושאת מנחת עצי הבעירה וההתמסרות המובעת בהגשתה לרגלי המורה, משמעות נוספת, נסתרת; המשמעות הפנימית וודאי מוזנת הן מטבעה הפנימי של המחווה, הן מדורות רבים מספור של מורים ותלמידים המושחלים על אותו החוט.
טבעם של עצי הבעירה קשור באש, באפר ובחום ולכן באימון ובקול.
 
כשאני מביאה למי שאני מבקשת שתהא מורתי, חומר שיהא לאש בביתה, אני מבקשת שתהא אש, אני מבקשת שמה שבידי יישרף באש הזו ואני מבקשת להיות חלק מהמעגל שסביב אותה האש; ואני מביעה את נכונותי לשרת.
אצלנו – הביטוי "לצקת מים על ידיו" נולד ממחווה דומה עד מאד ושונה עד מאד, ממנחת עצי הבעירה. אבל לא כאן המקום להאריך בכך.
 
כשאנו נדרשות שלא להדליק אש בשבת – מה הדבר אומר לנו על אש האימון? האם משמע שאין אימון בשבת? האם השבת מייתרת את האימון? ואולי בשבת על האש החיצונית להזדכך לאש פנימית?
 
האש והאפר קשורים במסורת ההודית גם למדורות שריפת הגופות, גם למסורות של אימון בחלקות השריפה הטמאות, גם להתוויית סימנו של שיווה על מצח המתאמן, באפר.
אצלנו לובשים שק ומתכסים באפר לאות אבל, ולאות חרטה ותשובה.
 
"ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ועל גבי ספר תורה, כדי להרגיל את הבכייה, ולהכניע ליבם" (משנה תורה - ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק א(.
 
"והיכא מנח להו אמר רבי יצחק במקום תפילין שנאמר (ישעיהו סא) לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר" (גמרא - תענית טז ע"א).
תרגום – והיכן מניח אותו? אמר רבי יצחק במקום תפילין.
 
"אמר ר' זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה מזדעזע לי כוליה גופאי" (שם).
תרגום – אמר ר' זירא מתחילה כאשר הייתי רואה את רבנן שהם נותנים אפר מקלה על גבי תיבה (היה) מזדעזע לי כל גופי.
 
"ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כאפר וחד אמר כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק מאי בינייהו איכא בינייהו עפר סתם" (שם).
תרגום – ולמה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד? נחלקו בה (בשאלה) ר' לוי בר חמא ור' חנינא. אחד אמר (כדי לקיים) "הרי אנו חשובים לפניך כאפר" ואחד אמר כדי שיזכור לנו (הקב"ה) אפרו של יצחק. מה ביניהן? (מה ההבדל בין הגישות?) – יש ביניהן (ההבדל ניכר כשמדובר ב) עפר סתם.
 
אתייחס כאן רק לסיפא – מה ביניהם? כלומר – מה ההבדל בין היות האפר סימן להיותנו חשובים לפני הקב"ה כאפר ובין היותו סימן לזכרון מעשה העקידה? – ההבדל במקום שבו נרצה לתת עפר סתם בראשנו, ולא אפר. שהרי עפר יכול גם הוא לסמן היותנו שפלים לפני הקב"ה – נאמר "עפר ואפר"; ואולם עפר אינו זכרון למעשה העקידה, שאינו כ"אפרו של יצחק". ויש לשים לב כי לא אפרו של יצחק הוא שנותר ממעשה העקידה – אלא אפרו של ה"איל אחר" שעלה בסופו של דבר על המזבח במקומו של יצחק אבינו.
 
ההבחנה בין דעתו של ר' לוי בר חמא לזו של ר' חנינא אינה, לכאורה, במהות – במסר העומד ביסוד מנהג התענית של לתת אפר בראשנו, אלא בשאלה ההלכתית – האם ניתן לשים עפר "סתם" בראשנו ולצאת ידי חובת התענית.
במילים אחרות – הטעם למעשה האבלות לכאורה אינו העניין; הגמרא שואלת על המקום המעשי שבו היינו חשים בהבדלי הדעות ומשיבה – מקום בו נעשה שימוש בעפר סתם. לדידו של ר' לוי בר חמא אין שם קושי ודי בעפר סתם לצורך התענית שכן הטעם למנהג הוא בהכרת מעמדנו הנמוך לפני הקב"ה; לעומת זאת לדידו של ר' חנינא עפר לא "יתפוס" משום שאינו מהווה זכרון למעשה העקידה.
 
שאלות רבות מעלה הפלוגתא הזו – בענייני תענית ואמונה, בענייני מנהג וסמל... קשה באמת לעמוד בפיתוי ולא לדון בהן כאן.
אבל אגביל את עצמי להצבעה על שני מימדים שניכרים כאן בשורות וביניהן. קודם כל מימד האש, זו שיוקדת על המזבח, זו שיוצרת אפר ואילו העפר מכבה.
ובהקשר של מימד זה יפים דבריו של שד"ל בפרושו על שירת הים (שמות טו, יא) – "...מי כמכה נאדר בקדש" – קדש = קד-אש. הקדוש הוא היוקד באש...
 
ומימד ההתבטלות והענווה – זה שעפר כמו אפר בראשנו מסמל, זה שמהווה אפיון גם של אברהם וגם של יצחק – אבל יותר מכולם הוא אפיונו של משה דווקא, עד כדי היות שמו ממש ("העניו מקדם").
ואת העיון והמחשבה המרובה שמובאות אלו מצריכות, אני משאירה למקומות אחרים.
 
משה, ראש וראשון לנביאים, מי שהיה כאספקלריה המאירה – הוא לבדו, הקרוב ביותר לקב"ה, אין לפניו ואין אחריו עוד כמותו. הוא האיש העניו מקדם, הוא היחיד המיוחד – שראוי היה לקבל תורה. היכן? במדבר, במקום הפקר, מקום שאינו שייך לאיש ואין איש שייך לו.
 
משה הוא האיש אשר מרוב ענוותנותו לעולם מרגיש עצמו בלתי ראוי – ועם זאת תודעת הייחוד שלו חזקה כל כך שהוא מסוגל אפילו לדרוש מאת אלהיו את מחוות הקרבה האישית ביותר – הראני נא את פניך.
בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים? ואולי בכל דור ודור חייב אדם – כל איש ואישה – לראות עצמו, להיות עצמו, כמי שקיבל תורה על הר סיני.
בכל דור ודור, בכל יום ויום, עלי להיות ענווה מספיק, יודעת ייחודי מספיק, מוכנה לתת את כולי מספיק – כדי להיות במקום הפקר, כדי לעלות בהר, כדי לדרוש את הקרבה הגדולה ביותר – כדי לקבל את החמלה העצומה שבהסתר פני אני, בנקרת הצור, במגע כפו על פני.
 
"1. לא היה אז קיום ולא אי-קיום; לא היה מרחב החלל ולא הרקיע שמעבר. מה רחש? היכן? בחסותו של מי? האם היו שם מים, עמוקים מני חקר?
2. לא היה אז מוות ולא אל-מוות. לא היה ציון מבחין ללילה או ליום. אותו אחד נשם, בלי רוח, בפעמתו הוא. מלבד זאת לא היה דבר מעבר.
3. חשכה נסתרה בחשכה בתחילה; בלא ציון מבחין כל זה היה מים. כוח החיים שהיה מכוסה בריק, הוא נישא בכוח החום.
4. תשוקה באה עליו בתחילה; זה היה זרע התודעה הראשון. משוררים מחפשים בליבם בחוכמה, מצאו את קשר הקיום באי-קיום.
5. פתילם נמשך מעבר. ההיה תחתון? ההיה עליון? היו מניחי-זרעים; היו כוחות. היה דחף מתחת; למעלה הוצאה לאור.
6. מי אכן יודע? מי כאן יכריז? מנין נוצר? מנין בריאתו? האלים באו לאחר מכן, עם בריאת העולם הזה. מי אם כך יודע מנין נבע?
7. מנין נבעה בריאה זו – אולי יצרה את עצמה, אולי לא – הוא שמביט מטה אליה, ברקיע העליון, רק הוא יודע – או שמא אינו יודע."
 (ריגוודה 10.129, על פי תרגומה לאנגלית של או'פלהרטי)
  

מאמרים נוספים | הדרך הדרומית
2003-2009 © הדרך הדרומית | עיצוב, בנייה וקידום האתר ע"י עומר טל - הקמת אתרים