רגע של אימון

מאמרים נוספים | הדרך הדרומית

רגע של אימון – אסנה ועוד כשאני חושבת על האימון שלי בעשר השנים האחרונות, ומנסה להבין מה התרחש בו, אני חוזרת שוב ושוב לאותו רגע מתמשך של הבנת ההתרככות הפנימית, של המגע עם נוזליות המשקל, של זיהוי הקשר הטבוע בין חללים ומרכזים ותנודות: כשהחללים הפנימיים הופכים עיקר, כשהם עוטפים את החוץ ומתעצמים כלפי פנים, כשהדפנות הפנימיות נוזלות והיציבות הופכת חלק מהאדמה...


רגע של אימון – אסנה ועוד
 
"יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה.
...
הגבלת אלה על ידי אימון ואי-השתוקקות.
אימון הוא המאמץ להתייצב בכך.
...זה מכה שורש כשהוא מבוצע כראוי, בהתמדה ולאורך זמן.
...
התנוחה יציבה ונינוחה.
(התנוחה) בהרפיית המאמץ ובהתלכדות עם האינסוף."
(היוגה סוטרה של פטנג'לי, תרגום לעברית אורית סן-גופטה)
 
הנחיות אימון שלא תסולאנה בפז, מפיו של מורה קדום – נדמות פשוטות ובהירות, ועם זאת הן מורכבות ומסתוריות כהוויה עצמה, מעגליות ואין סופיות בהתממשותן.
 
כשאני חושבת על האימון שלי בעשר השנים האחרונות, ומנסה להבין מה התרחש בו, אני חוזרת שוב ושוב לאותו רגע מתמשך של הבנת ההתרככות הפנימית, של המגע עם נוזליות המשקל, של זיהוי הקשר הטבוע בין חללים ומרכזים ותנודות:
כשהחללים הפנימיים הופכים עיקר, כשהם עוטפים את החוץ ומתעצמים כלפי פנים, כשהדפנות הפנימיות נוזלות והיציבות הופכת חלק מהאדמה... תובנה שהתעוררה, שמתעוררת, תוך אימון אסנה – והיא מפלחת את שכבות האימון, את שכבות ההוויה, כולן.
 
הרגע המתמשך הזה הוא הבנת מהו אימון מחובר עבורי; זהו הבנת המדד שלי להיות האימון "כראוי". מאותו רגע (מתמשך כאמור), מונחה האימון שלי על ידי מדד זה ומדד זה בלבד.
 
קיומו של מדד פנימי, העצמאות של האימון, אין פירושו היעדר שאלות או ספקות.
איך למשל מתיישבת התרככות פנימית ורכות בכלל, עם צורה מוגדרת של תנוחה או עם המאמץ השרירי הנדרש לצורך ביצוע רבות מהתנוחות המקובלות היום?
האם האופן היחיד להיות אימון מחובר הוא ברכות, האם יש לוותר על מתח של שאיפה ונסיון להגיע, על עוצמת התנועה והשהיה?
האם אין תנוחה שהיא מחוברת במאמץ? האם אין המאמץ הכרחי כדי להגיע לחיבור – גם בישיבה, בפראניימה?
התשובות אינן פשוטות ולא בהכרח התשובה האישית שלי נכונה לכל.
 
עבורי יש בהתרככות הפנימית צד המזכיר את השעונים הנוזלים של סלבאדור דאלי. כשאנחנו מסתכלים בציור - למרות שהשעון נוזל, למרות אובדן הצורה לכאורה – אין שום קושי לזהות כי המדובר אכן בשעון. עם זאת השעון הנוזל הזה, התנוחה הזורמת הזו, מתעתע – בעיניים, בתודעה.
 
כשהדפנות הפנימיות של חלל החזה מתרככות, זה עדיין חזה. כשתנוחה – למשל הלוחם השני – רכה מבפנים, זורמת אל האדמה וממנה – עדיין יש לה צורה מוגדרת היטב ומי שמכירה יודעת כי מדובר בלוחם.
ואולם קיומה של צורה מוגדרת – בין אם בפרט (כף רגל) ובין אם בשלם (לוחם), יוצר פעמים רבות את האשליה שזו תנוחה מלשון נייח – ללא תנועה; ואילו בעיני לעולם זו זרימה. אולי יש לומר תזורמה...
לא רק זאת, אלא שאין סתירה הכרחית בין רכות גדולה מבפנים וזרימה מתמדת ובין שרטוט מדויק ומוקפד מבחוץ ויציבות עמוקה. הייתי אפילו מסתכנת ואומרת שמנקודת מבט מסוימת הן מחייבות זו את זו.
 
צורות הגוף המשמשות באימון היוגה מכונות אסנה. אמנם כל צורה שהגוף יודע לצייר עשויה להיות אסנה, אבל לא כל צורה של הגוף בפועל היא אכן אסנה. אני חושבת שבדבריו המצומצמים של פטנג'לי יש כדי להדריך אותנו בהבחנה בין השתים.
 
פנטג'לי מדבר על ארבעה מימדים בהתייחסותו לאסנה – "התנוחה יציבה ונינוחה"; "בהרפיית המאמץ ובהתלכדות עם האינסוף" - יציבות, נינוחות (מתיקות), הרפיית המאמץ, התלכדות עם האינסוף.
 
מהו דבר יציב? אולי דבר שאינו נופל, שנשאר על עומדו גם לאורך זמן ותחת התנגדות. במבט ראשון הייתי אולי חושבת שמדובר באפיון שיש בו מן הקשיחות, סוג של נוקשות.
ואולם לא פעם דווקא הגמיש הוא היציב לאורך זמן. אלו מאיתנו שעוסקות בגינון יודעות שעצים בעלי גזע נוקשה, אינם עומדים ברוחות העזות המכות בהם פעם לאחר פעם ומועדים להישבר.
ומצד שני עצים רכים, שגזעם לא התעבה עדיין והוא מתכופף לכל רוח – אם לא נעגן אותם, עלולים שלא להתפתח ולהישאר חלשים ומנוונים אם אינם מתים לבסוף לחלוטין.
יציבות תהיה תלויה גם בסוג הקרקע, בכמות המים, בעוצמת השמש – דהיינו, במקום שבו אנחנו נטועים, בהתרככות אליו, במקום שאליו אנחנו שואפים.
 
דרך אחרת לראות יציבות היא היות דבר "במקומו" או נאמן לדרכו. הגוון הזה של יציבות מעלה על הדעת את "כראוי, בהתמדה ולאורך זמן". אימון שנעשה כראוי, בהתמדה ולאורך זמן, הייתי אומרת, הוא אימון יציב.
האם לא נוכל לומר כי אסנה אשר מבוצעת כראוי, תוך שהיה ממושכת יחסית וחזרה עקבית –מתפתחת להיות אסנה יציבה? התחושה למי שמתאמנת, ברורה – צורה של גוף פיזי (גס – גוף אוכל, ועדין – גוף פראנה), אשר מבוצעת בהתאם לקווים מנחים מסוימים והופכת לטבע שני בעקבות חזרה מתמדת, שהשהיה בה לא רק אפשרית אלא מתבקשת.
 
וכאן, שוב, שאלה – האם יש רק "כראוי" אחד? האם לא ניתן לתאר אימון אסנה שהקו המדריך שלו הוא חיבור למרכז ולאדמה אשר מתפתח לכדי יציבות – ואילו אימון אחר שהקו המדריך שלו הוא השגת אידיאל צורני מסוים, וגם בו מתפתחת יציבות?
כל שאני יכולה להשיב הוא שעבורי החיבור הוא הפתרון האחד ל"כראוי".
 
ומהי מתיקות? אין בי מילים כדי לומר את המתק הנובע ממבוע נעלם שבלב התנוחה, שבלב ההוויה - כאשר התנוחה "במקומה". "נינוחות" אין בה די כדי לתאר את המקום הזה.
נתאר את תהליך היצירה של כלב שפניו כלפי מטה:
אפשר שאנו מתחילות בעמידה על שש - כפות הידיים מונחות על האדמה, רכות אך מלאות עוצמה; הצורה הפנימית של כף היד היא כיפה וזו מהדהדת בכיפה שבבית השחי. כפות הרגליים מונחות כשהבהונות במגע מלא ככל האפשר עם האדמה, הכיפה של כף הרגל מודגשת וראש החץ שלה, העקב הפנימי, בתנועה אחורה. הכיפה של מפרק הירך רכה וצורתה הפנימית מחקה את כיפת כף הרגל.
דרך כפות הידיים משתחרר משקל אל האדמה, חופשי; דרך כפות הרגליים תנועה שהולכת ומתעצמת אל האדמה. הן מהרגליים הן מהידיים מצטיירת תנודה אל עומק חלל הבטן. ברגליים זו תנודה חריפה, מלאת עוצמה – הן של כפות הרגליים אל האדמה, הן של הירכיים הפנימיות אל הבטן.
הנשיפה משתחררת אל עומק חלל הבטן ואל האדמה.
עומק חלל הבטן הוא גם מרכז, גם כיפה וההתעצמות שלו, מתוך האדמה ומתוך עצמו, יוצרת תחושה של כוח עילוי. החלל  הפנימי שואף מעלה.
התנועה של הבטן ולכן של האגן, היא אחורה ולמעלה; הרגליים מתארכות לשני הכיוונים, אל האדמה ואל הבטן והמשקל - מצד אחד משתחרר אל האדמה דרך הכיפות של בתי השחי וכפות הידיים ומצד שני נתמך, נשאב אפילו, אל הרגליים בתנועתן אל האדמה ואל הבטן.
התנוחה הולכת ומתפתחת באופן הזה, עד שבהדרגה התנועה החיצונית מתמעטת ועיקר התנועה הופך פנימי: הזרימה של המשקל אל האדמה, הקשר שאינו פוסק בין האדמה ובין הבטן, הנשיפה שמשתחררת שוב ושוב אל עומק החלל, ההתפשטות שנובעת משם אל קצוות הגוף, אל אינסוף ובחזרה.
אותה תנודה המכוונת לאינסוף שבעומק הפְנים ובקצה החלל, נושאת עימה מתיקות; ובמתיקות הזו טמון אושר גדול.
 
ומהי הרפיית המאמץ? האם פטנג'לי מורה לנו להרפות מאמץ, או שמא הוא מספר לנו כי המאמץ מתרפה, מאליו? ואם יש להרפות - איזה הוא המאמץ שאותו צריך להרפות – האם המאמץ להגיע לתנוחה יציבה ומתוקה? ואם הוא מתרפה מאליו – כיצד? היכן?
 
המילה "מאמץ" מופיעה כבר בפרק הראשון של היוגה סוטרה – בדברו על אימון.מעניין ששם גם מופיע בפעם הראשונה מושג ההתיצבות – אימון הוא "המאמץ להתייצב בכך" (כנראה בהגבלת תנודות התודעה). האימון, הוא כשלעצמו, מהווה מאמץ להתייצב (להשיג יציבות); וההתייצבות היא התייצבות ביוגה שהיא הגבלת תנודות התודעה.
 
כשאנחנו, מתרגלות ומתרגלי היוגה בנות זמננו, קוראות את היוגה סוטרה, אנו נוטות – מדעת או שלא מדעת - להתעלם מכך ש"אסנה" אצל פטנג'לי אינה אוסף התנוחות המוכר כיום. ככל הנראה התפתחו האסנות במובן המקובל בימינו, על המגוון העצום והקיצוניות הפיזית של חלקן, רק כמה מאות שנים לאחר תקופתו של פטנג'לי. ביוגה סוטרה, אסנה (מילולית מלשון "לשבת"), משמעה ככל הנראה תנוחת הישיבה עצמה.
 
טמונה כאן שאלה גדולה לגבי האימון, לגבי היוגה – נראה שאצל פטנג'לי אימון הוא בעיקרו ישיבה ותנוחה אינה אלא תנוחת הישיבה; בימינו, אולי בעיקר במערב, אימון הפך להיות כמעט מילה נרדפת לאימון באסנה במובן המודרני של המילה.
 
אפשר, אולי אפילו סביר, שפטנג'לי אומר לנו כי התנוחה – דהיינו, הצורה הפיזית של הישיבה - מצוייה בהרפיית המאמץ להתייצב בהגבלת תנודות התודעה; כלומר – אם אנו מחפשים את תנוחת הישיבה, הרי שנמצא אותה בהרפיית המאמץ שהוא הוא האימון בישיבה, בצירוף התלכדות עם האינסוף.
נאמר זאת מעט אחרת – כאשר אנחנו מתאמנים ביוגה, אנו מתחילים בעיצוב הגוף לתנוחת ישיבה, שצריכה להיות "יציבה ומתוקה"; ואז אנחנו "עושים יוגה" – כלומר באופן כזה או אחר עוסקים בהגבלת תנודות התודעה. זוהי ישיבה והאימון הוא מאמץ להתייצב בה.
על המאמץ הזה להתרפות וכן צריכה להיות התלכדות עם האינסוף – ואז? אזי הופכת התנוחה ה"יציבה ומתוקה" לתנוחה ממש.
 
אלא שיש מימד עמוק יותר, או גבוה יותר, של תנוחת הישיבה – והוא מצוי, שוב, בשני מימדים – הרפיית המאמץ שהוא האימון, והתלכדות עם האינסוף. אולי נאמר – ויתור על המאמץ שהוא האימון; התלכדות עם האינסוף שאולי באה מאליה מתוך הויתור ואולי יש בה עוד זן של עשיה.
 
ניכר מההתבוננות בהנחיות הללו בעין של אימון, כי אין הבחנה ברורה אם בכלל, בין הצד של הגוף לצד של התודעה באימון. התנוחה נוצרת ממימדים מעורבים של גוף ותודעה ומתפתחת לשלמות שלה אשר נוגעת באינסוף, מתוך תהליך שספק אם יש בו מן הגוף בכלל.
למעשה, לא שייך כאן בעיני להשתמש במושגים של "גוף" ו"תודעה" – משום ששניהם חלק מרצף החומר שהוא "הוויה" (פרקריטי). החלוקה בעולמו של פטנג'לי אינה בין גוף לתודעה, אלא בין הוויה לעצמיות (פורושה), בין כל החומר, כולל המעודן יותר (פראנה, אנרגיה) והמעודן ביותר (תודעה) – למה שאינו חומר ואין לו צורה.
לכן טבעי הוא שאין הפסק בין עצוב תנוחת הגוף לעיצוב תנוחת התודעה – שתיהן צורות המוטבעות בהוויה.
 
שאלה מעניינת היא האם כשאומר כאן פטנג'לי "התלכדות עם האינסוף" הוא מתכוון להתלכדות עם העצמיות, הרואה, או עם מובן אחר של אינסוף, אינסופיות החומר למשל.
 
האם אפשר להבין את הדברים הללו גם בהקשר המודרני של אסנה – שבו אנו עומדות בפני ריבוי צורות, שילוב בין תנועה מהירה, איטית ושהייה ממושכת, דרישות של גמישות, כוח, זריזות, סיבולת... ?
 
אני חוזרת לכלב שפונה מטה. אם אנחנו אכן חוות שם מתיקות, שמחה, אושר אפילו, יש להניח שננסה, שנשתוקק, לשוב לאותה חוויה. פטנג'לי מספר לנו כי "ההשתוקקות מושתתת על התענוג". זהו אחד המכאובים, אחת הצורות של התודעה – זו הנוצרת שוב ושוב עם כל חוויה של עונג.
"יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה". איך? "על ידי אימון ואי-השתוקקות". מהו אימון? "המאמץ להתייצב בכך" (דהיינו – בהגבלת התנודות; ואיך מוגבלות התנודות? על ידי אימון ואי השתוקקות; וחוזר חלילה).
המאמץ הזה עצמו, כשהוא "מוצלח", מייצר את הבסיס למכאוב שהוא אולי העיקש מכל התנודות – השתוקקות. איך אפשר להתאמץ ועם זאת לא להשתוקק? האם ייתכן מאמץ שאין בבסיסו השתוקקות לדבר מה?
 
ומכיוון אחר – לאחר שהתאמנו ארוכות, הגענו לתנוחה יציבה (פיזית, פראנית, תודעתית), חשנו את המתק הצפון בה – והמקום הזה, אפשר להרפות בו את המאמץ; ואז גם – "התלכדות עם האינסוף".
צריך אולי לומר – במקום הזה אפשר להעיז ולהרפות; אפשר אולי להניח התלכדות עם האינסוף.
 
איך הדברים נראים באימון?
 
כלב אם כך –
אני שוהה בתנוחה. ישנם גלים משתרגים של הכוונת התנועה הפנימית, מאמץ לקיים את הצורה, מאמץ להרפות את המשקל, רכות גדולה ונשימה חופשית, זרימה מעודנת יותר ויותר של פראנה, אושר שנובע ממקום עמוק כלשהו, תיקוני מנח, התייחסות לכאב או מתח, נשיפה אל העומק ושוב אושר...
עם השהיה, עם השנים, התנודות, הגלים, נעשים חלקים יותר ויותר, שקטים יותר ויותר; ישנם רגעים שבהם כל מה שצריך להיעשות הוא עיצוב ראשוני של התנוחה, נשיפה אל העומק – והשאר פשוט שם; והרגעים הללו מתעצמים ומתרחבים עם הזמן.
בתחילה, המיקוד של התודעה כרוך במאמץ, בהכוונה קרובה, חריפה, קפדנית. עם הזמן התודעה מתמקדת מאליה. בתחילה, המיקוד של התודעה נייד והוא עוסק בפרטים. למעשה זה אינו מיקוד של ממש אלא ריכוז יחסי. צריך להסתכל – מבחוץ ובעיקר מבפנים – על מנח הרגליים, הידיים, הגב, הראש; צריך לוודא קווים טובים של חיבור וזרימה, צריך להרפות ולחוש כיפות, צריך... אחר כך הנשימה מקבלת יותר ויותר תשומת לב – שחרור נשיפה, רכות של שאיפה, הכוונה למקומות של מתח או כיווץ.
 
אולי אומרות לנו הסוטרות של התנוחה כך – צורה של גוף היא תנוחה, אם היא יציבה ומתוקה; ויש מקום שבו מתרחשת הרפיית מאמץ – שם התלכדות עם האינסוף.
ברגעים אופטימיים אני מדמה לעצמי שהתלכדות עם האינסוף היא חיבור, שלשם הולך האימון שלי.
 
כאשר מתאמנים, לאורך זמן, במסירות, נעשה החיבור פנימה נגיש יותר, והמקום האחד שאליו מתכנסות ההוויות השונות שלנו – הוויית האוכל, הוויית הפראנה, הוויית התודעה, הוויית התובנה, הוויית האושר – ברור יותר.
עם הזמן נדמה כי המקום שאליו הכל מתכנס הוא המקום שממנו נובעת המתיקות של השהיה בתנוחה. היינו חושבות שזהו אכן המקום, שזהו "כראוי" וזוהי יציבות ומתיקות וגם הרפיה של מאמץ – שזהו "אינסוף". אולי כך הוא – ואולי לא.
פטנג'לי דורש "אי-השתוקקות" וכן "התלכדות עם האינסוף" וכן הוא מספר לנו על מעטה האור הבהיר שנמוג.
אולי יש מקום מאחורי המתיקות, יש כוח שואב שהוא מעבר לעונג.
 
הבריהד ארנייקה מביאה בית שיר עתיק –
 
"פני האמת מכוסים
בדיסקת זהב.
פתח אותה, או פושאן, עבורי,
אדם נאמן לאמת.
פתח אותה, או פושאן, עבורי לראות.
 
או פושאן, רואה יחיד!
יאמה! שמש! בנו של פרג'פטי!
פזר קרניך!
כנס את אורך!
אני רואה את צורתך היפה ביותר.
אותו אדם שם למעלה,
אני הוא!
 
שאינו נח לעולם הוא הרוח,
האל-מותי!
אפר הוא מחוזו של הגוף.
אום!
תודעה, זכרי את המעשה!
זכרי!
תודעה, זכרי את המעשה!
זכרי!
הו אש, את יודעת את כל הכיסויים;
הו אל, שא אותנו לעושר,
בנתיב נינוח.
שמור את החטא המכעיס
רחוק מאיתנו;
ואת שיר ההלל המעולה בתשבחות
נגיש לך!
(בריהדארנייקה 5.15, על פי תרגומו של אוליביֵה)
 
לא אכביד בפרשנות מדוקדקת של השיר. אתייחס רק לעניין אחד –
הדובר בשיר יודע כי הוא עצמו הוא ה"אדם שם למעלה" – ויודע הוא כי אם יפזר השמש קרניו כך שלא תהיינה עזות כל כך, ואם יאסוף את אורו עד כדי שישכך –
אפשר יהיה לראות את "אותו אדם"; אולי גם יוכל אותו אדם לראות אותי.
בראיה זו – ההדדית? – טמונה האמת.
 
כשקראתי בפעם הראשונה ביוגה סוטרה של פטנג'לי, תפסה הסוטרה אודות מעטה האור הבהיר את עיני. מהו מעטה האור הבהיר? האם זהו מעטה שמסתיר אור בהיר או שמא זהו מעטה שעשוי אור בהיר?
הייתה לי תחושה כי מדובר במעטה של תעתועים; כי מעטה בהיר, מתנוצץ, בוהק ביופיו – מסתיר ממני דבר מה של חשיבות עליונה.
לאחר זמן מצאתי את דיסקת הזהב אשר מסתירה את פני האמת ומאוחר הרבה יותר את הבנתו של פטריק אוליביה (בתרגומו לאופנישד), ל"וישווה-רופה" - כל-צורה, שהוא למעשה ריבוי הצבעים הזוהֵר, המנצנץ - של העולם.
ברגע של חסד, כאשר ההבנה הפרטית שלי את הטקסט, השיח האינטימי שנוצר ביני ובין מילים של מורים מכבר, מקבלים הד – באימון, בטקסט אחר – אני מאושרת עד דמעות. קשה לתאר כמה מרגשות הן החברותות הללו שנוצרות מעבר לזמן, למרחב, לשפה.
 
נחזור לכלב שפניו, עדיין, כלפי מטה –
אנחנו מחפשות תנוחה; מניחות ידיים, מניחות רגליים, מחפשות קו של גב, מחפשות קשר בין קצוות מרוחקים, מחפשות איך לעלות מתוך תנועה אל האדמה וממנה, מחפשות איך לנשום בתנוחה.
הגענו למצב יציב יחסית, נינוח יחסית –
השהיה בתנוחה אפשרית, אפשר גם לנשום. עם הזמן משקל משתחרר, עם הזמן מתברר הקשר בין המשקל והנשימה, מתבררת זרימת הפראנה.
במקום הזה יש עונג, יש אושר – אפשר לחשוב אותו לדבר עצמו, אפשר לחשוד בו – שמא מעטה אור בהיר הוא, שמא דיסקת זהב אשר מכה אותנו בסנוורים, מסתירה את האמת.
החיבור אל המרכז – של מגוון הוויותינו – נוגע במקום שאין בשבילו מילים.
 
לא פעם אני מרגישה שהתלכדות עם האינסוף פירושה ההבנה הבלתי אמצעית כי אכן אינסוף הוא; כי אין סוף להתעדנות החומר, אין סוף להתכנסות פנימה, אין סוף למגע עם קצווי עולם, אין סוף לבהירות התודעה, ליופי הטמון במרווחים שבין גלי הפראנה. אין סוף לעצמיות, אין סוף להוויה, אין סוף למגע ביניהם, אין סוף למסתורין שחבוי בכך שהם שניים ואחד גם יחד.
"סטווה ופורושה משתווים בטהרתם".

מאמרים נוספים | הדרך הדרומית
2003-2009 © הדרך הדרומית | עיצוב, בנייה וקידום האתר ע"י עומר טל - הקמת אתרים